מקום להישאר

הפלאפון מתחיל לרטוט קצת אחרי קריית גת.

אני מתעלם ממנו בפעם הראשונה. גם בשנייה. בפעם השלישית השעון שעל פרק היד שלי מציג רצף התראות שאני מזהה עוד לפני שאני מספיק לקרוא את שם הקבוצה.

📢 גבעת אשל - עדכונים

ברור.

״סירי, תקריאי את ההודעות,״ אני מבקש ממנה.

אני נאנח. ״אמא.״

סירי ממשיכה.

״סירי תעצרי,״ אני אומר וההקראה נעצרת.

אני לא ׳שב הביתה׳.

אני נוסע לגבעת אשל כי אבא שלי החליט שהוא עדיין מסוגל לטפס על סולם במחסן ולהוריד לבד ארגזים כבדים, נפל, ונפגע בגב וברגל. הרופא אמר מנוחה, לא להרים, לא לסחוב ולא לעמוד יותר מדי. כלומר, פחות או יותר, לא לעשות שום דבר שאבא שלי מגדיר כעבודה.

אמא התקשרה אליי רק כשהם כבר חזרו מהמיון, וזו הסיבה שאני באוטו עכשיו. אני מגיע לעזור בעסק המשפחתי עד שאבא יחזור לעצמו, לא לחזור לגור בגבעת אשל.

מבחינתי יש הבדל.

השעון שוב רוטט, וכשאני מציץ בו אני רואה שיש עוד כמה הודעות בקבוצה. ״סירי, תקריאי.״

אני מרים מעט את הגבות.

רותם. אין לי מושג מי זאת.

הודעה נוספת נכנסת.

כמה שניות חולפות והודעות נוספות נכנסות. ״סירי, תקריאי,״ אני אומר.

אני צוחק בקול.

לא הרבה אנשים בגבעת אשל מסוגלים לענות לאברהם ׳לא׳ בלי לצרף הסבר, התנצלות או הבטחה לפעם אחרת.

אני כנראה באמת לא מעודכן.

הודעה מקבוצת אחרת קופצת על המסך. ״סירי, תקריאי.״

אני מציץ בשעון. ״סירי, תעני לגיא: שמעתי שאתה עדיין גר אצל ההורים.״

״התשובה היא: ׳שמעתי שאתה עדיין גר אצל ההורים׳. לשלוח אותה?״

״כן,״ אני אומר בקול.

התגובה מגיעה עוד לפני שאני מספיק להוריד את היד.

אני צוחק.

הכביש נפתח לפניי, והשינוי בנוף כמעט חמק ממני. הבניינים הולכים ונעלמים, המרחקים בין היישובים גדלים, והשמיים תופסים יותר ויותר מקום. בסוף אוגוסט הכול יבש. שדות בצבע קש, אדמה בהירה, צמחייה עייפה מהקיץ.

שנים גרתי כאן ולא חשבתי שיש משהו יוצא דופן בכמות השמיים שרואים פה. רק אחרי שעברתי לתל אביב הבנתי שיש הבדל.

בתל אביב משהו תמיד נכנס לך לפריים. בניין, מרפסת, אנטנה, עץ, אוטובוס, שליח על קורקינט שבטוח שחוקי התנועה הם בגדר המלצה. כאן אפשר לראות רחוק.

פעם זה הרגיש לי כמו חופש. בשלב מסוים זה התחיל להרגיש כאילו אין איפה להתחבא.

אני מגביר מעט את המזגן וממשיך לנסוע.

כשאני פונה מהכביש הראשי לגבעת אשל, הדבר הראשון שאני שם לב אליו הוא שהבור ליד הכניסה נעלם. זה מרגיז אותי יותר ממה שצריך. במשך לפחות חמש עשרה שנה היה שם בור שכולם הכירו. לא בור מסוכן, רק שקע באספלט בדיוק במקום הנכון כדי לגרום לך להאט בלי שאף אחד יצטרך לשים שלט. עכשיו יש שם פס שחור וחלק של אספלט חדש.

אני ממשיך פנימה. השלט עדיין עומד במקום. גבעת אשל, אותיות כחולות על רקע בהיר, ציור של עץ אשל בצד. ליד זה הציבו שלט חדש יחסית: סעו לאט. ילדים בדרך.

אני נוסע לאט גם בלי קשר לילדים.

הכביש הפנימי צר כמו תמיד, הבתים נמוכים, החצרות פתוחות, ורוב הגדרות קיימות בעיקר כדי לסמן איפה נגמר השטח של אדם אחד ומתחיל השטח של מישהו אחר. בשתיים בצהריים כמעט אין אף אחד בחוץ. חם מדי. מזגן עדיף על קהילה.

ואז אני מגיע לסיבוב שבו הנוף אמור להיפתח לשטח. אני מוריד את הרגל מהגז.

ידעתי שהם עובדים על ההרחבה. יעל מדברת עליה חודשים. אמא שולחת יותר מדי תמונות שלה לקבוצה המשפחתית. גיא הזכיר קבלנים. אפילו רועי שלח פעם צילום של דחפור עם ההודעה המפורטת מאוד: התחילו.

אבל בראש שלי ההרחבה היא עדיין עפר, יתדות, אולי כמה יסודות. לא בתים. יש שורה שלמה מהם. ועוד שורה מאחור.

עשרים ומשהו בתים בהירים, נמוכים, כמעט זהים, עם גגות שטוחים ופתחים גדולים לחצרות. חלק מהשבילים עדיין לא מרוצפים, ערימות של חומרי בנייה נשענות לצד כמה מהכניסות ופועל עומד על סולם ליד אחד הבתים.

על שלט גדול ליד הדרך כתוב:

אני מאט כמעט לעצירה.

זה לא נראה כמו תוכנית. זה נראה כמו שכונה שמחכה לאנשים. איך זה התקדם כל כך הרבה מאז הביקור האחרון שלי כאן? לא ברור.

אני נזכר שפעם היה כאן שטח פתוח עם עשבים יבשים בחצי מהשנה ופרחים בחצי השני. בתור ילדים היינו חוצים אותו בדרך לחורשה, למרות שבכל קיץ היה לפחות מבוגר אחד שמשוכנע שהמקום מלא נחשים.

עכשיו יש פה רחוב.

השעון רוטט כשאני עדיין באותו מקום. ״סירי, תקריאי.״

אני מסתכל ימינה ואז שמאלה. אין אף אחד.

״מה לעזאזל...״

מכונית לבנה יוצאת מחניה במרחק כמה בתים ממני. חני אביטל מאחורי ההגה. היא מנופפת לי בשתי אצבעות דרך החלון כאילו לא דיווחה על מיקומי לקהילה שלמה לפני שלוש שניות.

אני מרים יד בחזרה.

אוקיי. את זה דווקא זכרתי.

בחניה של ההורים יש שתי מכוניות שאני מכיר ואחת שלא. המכונית של יעל עומדת קרוב לבית. של אמא ליד העץ. מאחוריהן פיג׳ו אדומה קטנה עם מדבקה דהויה בפינה של החלון. אני חונה בצד ולוקח את התיק מהמושב האחורי.

דלת הכניסה פתוחה. כמובן.

״אני פה,״ אני קורא כשאני נכנס.

״אז תיכנס,״ אמא עונה מהמטבח ומציצה ממנו. ״למה אתה מכריז?״

״כי הדלת פתוחה.״

״היא תמיד פתוחה.״

״כן. זו הבעיה.״

״עומר, כבר התחלנו?״ היא מנענעת את הראש ונעלמת מאחורי הקיר.

אני משאיר את התיק ליד המדרגות.

אבא שוכב על הספה בסלון עם רגל מורמת על כרית ופנים של אדם שהפציעה פגעה בעיקר בכבוד שלו. ״וואו,״ אני אומר.

״סתום.״

״זה רציני. אתה נראה בן שמונים.״

״אתה רוצה שאני אעיף את התחת שלך חזרה לתל אביב?״

״אתה יכול, עוד לא פרקתי.״

אני מתכופף לחבק אותו בזהירות. הוא טופח לי על הגב ביד אחת ונרתע כשהוא מנסה לשנות תנוחה.

אני מתיישר מיד. ״כואב?״

״לא.״

״יפה. אז יכולת לעבוד היום.״

״תגיד את זה לאמא שלך.״

״מה הרופא אמר?״

״אמרתי לך בטלפון.״

״לא. אמא אמרה לי בטלפון. אתה אמרת ׳שטויות׳.״

אמא יוצאת מהמטבח ומנגבת ידיים במגבת. ״הוא אמר מנוחה. לא להרים. לא לעמוד הרבה. פיזיותרפיה כשיתאפשר.״

״כמה זמן?״

״נראה. כמה שבועות לפחות,״ היא אומרת.

אבא עושה פרצוף.

״אתה לא נכנס למחסן,״ אני פוסק.

״אני יכול לשבת גם שם.״

״אתה לא נכנס למחסן.״

״אתה לא המנהל שלי.״

״דווקא נראה שאני כן, מעכשיו.״

״אל תתלהב.״

אני ניגש לאמא ועוטף אותה, ומרגיש פתאום כמה הייתי דרוך מאז השיחה שלה. הניסיון להבין מרחוק אם ׳הכול בסדר׳ באמת אומר הכול בסדר או שזה פשוט הביטוי המשפחתי שלנו ל׳אין לך איך לעזור כרגע׳. ״טוב שבאת,״ היא אומרת בשקט.

אני מנשק אותה ברקה. ״היית צריכה להתקשר ברגע שהוא נפל.״

״ידעתי שישר תבוא.״

״אז?״

״זה היה יום עבודה.״

״אמא.״

״מה?״

״אם אבא שלי נופל, אני יכול לוותר על יום עבודה.״

״אמרת שהסטארטאפ בשלב מטורף.״

״אנחנו תמיד בשלב מטורף.״

״זה נשמע מאוד לא יעיל.״

אני פותח את הפה לענות, וקול נשי מגיע מהמטבח. ״זה נשמע די אופייני לסטארטאפ.״

אני מסתובב ורואה בחורה עומדת ליד השיש עם ספל ביד.

היא יפה. ממש.

״את בטח רותם.״

גבעת אשל לא ידועה בתחלופת התושבים שלה, בלשון המעטה. אנשים פה נולדים, עוזבים, חוזרים, מתחתנים עם מישהו שכבר הכירו בכיתה ד׳, או לפחות עם מישהו שההורים שלהם מכירים. מדי פעם מישהו מוכר בית, לפעמים משפחה חדשה נכנסת, אבל זה נדיר מספיק כדי שפרצוף לא מוכר יבלוט מיד.

בחורה שאני לא מכיר, שעומדת במטבח של ההורים שלי ושכבר שמעתי את השם שלה בחצי הדרך לכאן, לא משאירה הרבה מקום לניחושים.

״עומר,״ היא מחזירה.

יש לה שיער בצבע נחושת, ארוך וגלי, אסוף ברישול מאחור, ונמשים שמפוזרים על האף ועל הלחיים.

״אני מבין שהוואטסאפ כבר עשה בינינו היכרות.״ אני מחייך ומושיט לה יד.

היא לוחצת אותה. ״אמרו לי שתגיע היום.״

״לא רק לך, מסתבר.״

אמא מעבירה את המבט בינינו. ״עומר, זאת רותם. רותם, עומר.״

״כן, הסתדרנו,״ אני אומר.

אמא פונה לפתוח את הארון שמאחוריה ורותם זזה הצידה לפני שהיא מספיקה לבקש. זה דבר קטן, אבל אני שם לב. נראה שהיא זזה בבית הזה בלי לחשוב יותר מדי. ״את שומרת על הבית של גלעד ושני, נכון?״

״כן.״

אני מציץ דרך החלון ורואה שני כלבים שרועים בחוץ. אחד שחור, השני חום־לבן. ״אלה הכלבים המפורסמים?״

היא מסתכלת לאחור. ״רוג׳ר זה השחור, פיצי הוא החום־לבן.״

״פיצי לא קטן.״

״לא, הוא לא.״ היא צוחקת.

״מעניין. כמה זמן את כבר פה?״

״כמעט שלושה חודשים.״

אבא נאנח מהספה. ״היא גם עובדת איתנו בעסק, אם כבר אתם עושים תחקיר.״

אני מפנה אליו מבט. ״שמעתי.״

״אתר, חנות, הזמנות,״ אמא אומרת. ״רותם עשתה לנו סדר.״

רותם עושה פרצוף קטן. ״אני עובדת על לעשות סדר.״

״זה יותר סדר ממה שהיה,״ אבא אומר.

״זה בטוח.״ היא צוחקת.

אבא מנופף לעברה ביד כאילו הנה, זאת בדיוק הבעיה שלו איתה.

אני מחייך.

לפני שאני מספיק להגיד משהו, יעל נכנסת מהמסדרון. היא נעצרת כשהיא רואה אותי והפנים שלה מיד מתרככות. ״הגעת.״

״מתברר.״

היא ניגשת ומחבקת אותי. אני מחזיר לה חיבוק חזק יותר ממה שהתכוונתי. בפעם האחרונה שראיתי אותה ישבנו במסעדה בתל אביב והיא התווכחה איתי במשך עשרים דקות על זה שאני מזמין את אותה מנה בכל מקום. עכשיו היא מריחה מקפה, פרי מבושל וקצת סבון, ונראית עייפה. אני מתרחק קצת ומסתכל עליה. ״את בסדר?״

״אני כן.״

״ואבא?״

״גם. מעצבן כרגיל.״

״אני פה,״ אבא אומר.

״אני יודעת.״

יעל מניחה יד על הכתף שלי לשנייה. ״טוב שבאת.״

פעם שנייה שאני שומע את זה תוך חמש דקות. ״כן,״ אני אומר. ״בגלל זה באתי.״

אבא מושיט יד לפלאפון שלו שנשאר בקצה השולחן בסלון. רותם מעבירה לו אותו עוד לפני שהוא מבקש. ״תודה,״ הוא אומר.

״בבקשה.״

זה קורה בלי שאף אחד מהם באמת עוצר את השיחה. כאילו זאת לא הפעם הראשונה.

רותם מרימה את הספל שלה. ״יאללה, אני אזוז, שתוכלו לעשות איחוד משפחתי בלי אורחים.״

״את לא אורחת,״ אמא אומרת מיד.

רותם מחייכת וניגשת לשטוף את הספל. היא מניחה אותו במתקן הייבוש, לוקחת את הפלאפון שלה מהשיש ומסתכלת עליי. ״ניפגש אחר כך? אמיר אמר שתרצה לראות מה עשינו באתר ובמערכת.״

אני מרים גבה. ״ככה אמר?״

״משהו כזה.״

אבא מרים יד מהספה. ״אמרתי שבטח תחפור לה.״

״נשמע יותר כמוך,״ אני אומר לכיוונו.

רותם מחייכת. ״בכל מקרה, אני באה מוכנה.״

היא יוצאת דרך הדלת האחורית ושני הכלבים מתרוממים כמעט באותו זמן והולכים אחריה, ושלושתם נעלמים מעבר לחלון.

״נקלטה פה מהר,״ אני אומר.

״כן.״ יעל מתקרבת אליי. ״בוא תשים את הדברים שלך למעלה.״

אני לוקח את התיק ועולה לחדר שלי, שנמצא בקומה העליונה.

מצחיק להגדיר אותו עדיין שלי. אני בן שלושים וחמש ולא גר כאן כבר יותר מעשור, אבל המיטה עדיין באותו מקום, הספרייה עדיין תלויה על אותו הקיר, ויש שריטה בפינה של המשקוף שעשיתי כשהייתי בן שבע עשרה וניסיתי להעביר פנימה שולחן גדול מדי לבד.

החדר פשוט קפא בזמן. כנראה כי החלום הרטוב של כל המשפחה שלי הוא שאחזור לגבעת אשל מתישהו.

אני מניח את התיק על המיטה ולא פורק. אני אף פעם לא פורק מיד, הרגל שנשאר משנים של נסיעות עבודה. העובדה שאני גם לא יודע כמה זמן אהיה פה לא ממש עוזרת.

אני ניגש לחלון.

מהחדר הזה ראו פעם בעיקר את הקצה של היישוב ואחריו שטח פתוח. עכשיו, מעבר לגגות הישנים, אפשר לראות את השורה העליונה של הבתים החדשים.

זה נראה קרוב יותר מכאן.

עשרים וארבעה בתים חדשים במקום שיש בו פחות ממאה אנשים, זה הרבה. מספיק כדי לשנות את הקצב של היישוב, את הכבישים, את מי פוגשים בבוקר. מספיק כדי להכניס פנימה כמעט דור חדש שלם.

אני עומד שם עוד רגע.

מוזר לראות מקום שאתה מכיר כל כך טוב משתנה.

״טוב, הבאתי את הלפטופ,״ יעל נכנסת לחדר ומתיישבת על קצה המיטה, מניחה את הלפטופ לידה.

״תגידי לי מה המצב באמת,״ אני מסתובב אליה.

״עם אבא?״

״עם הכול.״

היא מוציאה אוויר. ״אבא יהיה בסדר. אין ניתוח. יש לו שבר קטן בכף הרגל ומתיחה רצינית בגב. הוא פשוט לא אמור להרים כלום, לסחוב, או לעמוד שעות.״

״כלומר לא לעבוד.״ אני נשען על השולחן ומשלב ידיים.

״בדיוק.״

״כמה זמן?״

״חודש. אולי יותר.״

אני מהנהן. ״והעסק?״

״עובד. כרגע.״

״זה לא נשמע מעודד.״

״כי זה לא.״

״אמא מחזיקה את הייצור. אני על המוצר, האריזות, ספקים שאני מכירה, לקוחות, וכל מה שנופל בין הכיסאות. אבל אבא...״

״מחזיק חצי מהאופרציה בראש.״

״בדיוק.״

אני מכיר את זה. ברור שאני מכיר.

אבא לא אוהב מערכות אם אפשר לזכור משהו בעל פה, לא אוהב תיעוד אם אפשר להתקשר למישהו, ולא רואה בעיה בזה שרק הוא יודע מי מביא את המכסים, באיזה יום צריך להזמין חומרי גלם, מי מהלקוחות העסקיים מקבל תנאים אחרים ואיזה נהג אוסף סחורה בימי חמישי.

״אז מה אני צריך לעשות?״

יעל נשענת לאחור. ״אני צריכה שתשתלט על האופרציה. שתבין מה קורה פה ותעשה סדר איפה שצריך. הזמנות, שילוח, מלאי, ספקים, לקוחות עסקיים, תיאומים. וגם המחסן. להבין מה באמת יש שם, מה נכנס, מה יוצא ואיפה הכול נמצא בלי שרק אבא ידע. כל הדברים שאף אחד לא יודע שהוא עושה עד שפתאום הוא לא עושה אותם.״

אני מחייך.

״מה?״

״זה כבר נשמע כמו עבודה שאני יודע לעשות.״

״ידעתי שזה ישמח אותך.״

אני מעביר שתי אצבעות על השולחן. ״אז, מה יש מתועד?״

יעל צוחקת.

״זה עד כדי כך גרוע?״ אני שואל.

״פחות ממה שאתה חושב. ויותר ממה שהוא חושב.״

״למה?״

״בזכות רותם. היא התחילה מהאתר והחנות, אבל תוך כדי כבר סידרה חלק מההזמנות, המלאי והסטטוסים. לא הכול, אבל הרבה יותר ממה שהיה.״

״כלומר יש לי מאיפה להתחיל.״

״כן.״

אני מהנהן.

״טוב, אז ככה,״ היא אומרת ופותחת את הלפטופ, מתחילה להסביר לי איפה הכול עומד. אני מתיישב לידה.

אנחנו עוברים על הזמנות פתוחות, ימי ייצור, משלוחים, ספקים, לקוחות עסקיים, דברים שאבא מטפל בהם בעצמו, ודברים שאף אחד אפילו לא בטוח אם הוא עדיין מטפל בהם בעצמו. שני מספרי פלאפון אצל יעל שמורים תחת השמות הבחור של הקרטונים ו־זה של המכסים.

״יש להם שמות?״

״מניחה שאבא יודע אותם.״

״קלאסי. אז הם נשארים אצלך,״ אני אומר ומתרומם מהמיטה. ״יאללה, אני רוצה לשבת עם רותם.״

״רק תן לה להסביר לפני שאתה מתחיל לבלבל לה את השכל.״

״אם מה שהיא בנתה עובד, לא יהיה לי הרבה מה לומר.״

יעל מסתכלת עליי כאילו היא שומרת לעצמה את הזכות לבדוק את הטענה הזאת.

אני מסתכל שוב דרך החלון. ״מה קורה עם ההרחבה?״

יעל משתתקת לשנייה. ״בלגן.״

״ראיתי שהבתים כמעט מוכנים.״

״זו בדיוק הבעיה.״

״למה?״

״כי הבנייה מתקדמת והיישוב עדיין רב על מי אמור לגור בהם.״

אני מקמט מצח. ״לא סגרו את זה קודם?״

יעל צוחקת בלי שמחה. ״אני מבינה ששכחת איך דברים עובדים בגבעת אשל.״

״מה הוויכוח?״

״הוויכוח הוא מי הולך לגור בבתים החדשים. כל אחד פה בטוח שהתשובה מובנת מאליה, אבל אף שתי תשובות לא זהות.״

״והכול עדיין פתוח?״

״מאוד.״

״והם כבר בנו עשרים וארבעה בתים.״

״נכון.״

אני נשען אחורה. ״זה מטומטם.״

״אל תגיד את זה באספה.״

״אני ממש לא בא לאספה.״

יעל מסתכלת עליי.

״אני לא.״

״לא אמרתי כלום.״

״את לא צריכה.״

״אתה פשוט כבר פה.״

״אני פה בגלל אבא.״

״טוב.״

אני מכיר את הטון הזה. ״יעל.״

היא קמה. ״טוב, בוא. רותם מחכה במשרד.״

החום בחוץ מכה בי ברגע שאנחנו יוצאים.

העסק נמצא מאחורי הבית, במבנה שהתפתח עם השנים כמו משהו חי. חדר ייצור שהורחב, מחסן שנוסף, סככה שנסגרה, משרד קטן שאבא מתעקש לקרוא לו משרד למרות שרוב הזמן הוא נראה כמו מקום שבו ניירת באה למות.

הריח מגיע עוד לפני הדלת.

שזיפים חמים, סוכר, הל.

פיצי ורוג׳ר שוכבים בצל ליד הכניסה. רוג׳ר מרים את הראש כשאני מתקרב ואז מניח אותו בחזרה. פיצי, לעומתו, קם ומגיע אליי כאילו אנחנו חברים ותיקים.

״אל תתרגש,״ אני שומע את רותם לפני שאני רואה אותה. ״הוא עושה את זה לכולם.״

אני מגרד לפיצי מאחורי האוזן. ״כבר חשבתי שיש בינינו משהו מיוחד.״

״לא נעים לי להיות זו שמספרת לך.״

אני נכנס ורואה אותה יושבת מול הלפטופ. בקבוק מים גדול וצבעוני מונח לידה, ובצד יש צלחת קטנה עם פרוסת לחם וריבה. ״שלום שוב,״ היא אומרת.

״היי.״ אני מושך כיסא. ״רוצה להראות לי איפה הדברים עומדים?״

יעל מתיישבת בצד. ״אמרתי לך שהוא לא רואה בעיניים.״

״זה ממש בסדר,״ רותם אומרת. ״גם אני הייתי ישר ניגשת לעניינים.״

היא מסובבת את הלפטופ אליי. ״זה מה שיש כרגע. אתר, חנות, הזמנות ומלאי. חלק אוטומטי, חלק עדיין ידני כי אני מחכה לחיבורים.״

המערכת טובה. פשוטה, נקייה, לא מנסה להיות חכמה יותר ממה שהיא צריכה. ״את בנית?״

״כן.״ יש שמץ של גאווה בחיוך שלה. בצדק.

אני פותח הזמנה, עובר למלאי, חוזר אחורה. ״מה הייתה התקלה קודם?״

״ספק הסליקה. החיבור נפל לכמה דקות.״

״יש ניטור?״

״כן.״

״מה קורה אם נכנסת הזמנה על היחידה האחרונה?״

״נשמרת לפני השלמת העסקה.״

״ואם התשלום נכשל?״

״המלאי משתחרר.״

אני מהנהן.

״אתה יכול גם להגיד שזה טוב,״ היא אומרת.

״זה טוב,״ אני מודה.

יעל צוחקת מהצד. ״יפה. שרדנו,״ היא ממלמלת.

אני חוזר למסך. ״אז מה חסר כדי שזה באמת יחזיק אופרציה?״

היא נהיית רצינית כמעט מיד. ״מידע. בעיקר מאמיר. המערכת יכולה להחזיק הרבה יותר ממה שהיא מחזיקה עכשיו, אבל חלק מהדברים עדיין קיימים רק אצלו בראש. תנאים של לקוחות, מינימום הזמנה, ימים קבועים, חריגים. לפעמים אני מגלה משהו רק אחרי שאני עושה משהו ׳לא נכון׳.״

״ניסיתי לדבר איתו.״ יעל נאנחת.

אני נשען קדימה. ״אל תדאגו. נוציא ממנו הכול.״

רותם מרימה את הראש. ״בהצלחה.״

״את לא מאמינה בי?״

״אני לא מאמינה באמיר,״ היא אומרת.

יעל משתעלת לתוך היד כדי להסתיר צחוק.

״אני שומע אתכם!״ אבא צועק מרחוק.

שלושתנו מסתכלים לכיוון הדלת.

״וזה,״ רותם אומרת ומצביעה עם האגודל לכיוון הדלת, ״קורה כל עשרים דקות בערך.״

אני צוחק.

יעל קמה. ״טוב. אני משאירה אתכם.״

אני מסתובב אליה. ״לאן?״

״לעשות את העבודה שלי.״

״נוח.״

״מאוד.״

הפלאפון שלי רוטט על השולחן, ואני מציץ במסך ורואה הודעה בקבוצה של היישוב.

רותם מציצה כמעט במקרה. ״במחסן הצדדי,״ היא אומרת.

אני מסתכל עליה.

״מה?״ היא שואלת.

״את יודעת איפה הכיסאות של בית העם.״

״כן.״

״את פה שלושה חודשים.״

״נכון.״

״אני גדלתי פה ואני לא יודע איפה הכיסאות של בית העם.״

״כן, אבל אתה לא פה.״

היא אומרת את זה כמו עובדה. לא עקיצה. לא ביקורת.

אולי בגלל זה זה נוחת חזק יותר.

רותם לוקחת את הפלאפון שלה וכותבת תשובה.

אחרי שנייה ההתראה מגיעה גם אליי.

מעבר לדלת הפתוחה, רואים חלק מהכביש, כמה מהבתים הישנים, ומעליהם את הקצה העליון של ההרחבה.

לפני כמה שעות עוד הייתי בתל אביב עם שבוע מסודר ביומן.

עכשיו אני יושב במשרד קטן מאחורי העסק של ההורים שלי עם רשימת ספקים שאני לא מכיר, אבא שאסור לתת לו לעבוד, עשרים וארבעה בתים חדשים בקצה היישוב, ומישהי שלא הייתה פה בפעם האחרונה שביקרתי וכבר יודעת איפה הכיסאות של בית העם.

״עומר?״

אני מחזיר אליה את המבט. ״כן?״

״אתה איתי?״

״כן, סליחה.״

היא מצביעה על המסך. ״פה יש עוד משהו שאני רוצה לשנות לפני שנכניס פנימה את כל מה שאמיר מחזיק בראש.״

אני מקרב את הכיסא. ״יאללה.״

והפעם, מול המערכת, אני כבר לא חושב כמה זמן ייקח עד שאבא יחזור לעצמו ואני אוכל לחזור לשגרה.

אני חושב מאיפה מתחילים.

רוג׳ר מעיר אותי בשש ארבעים ושתיים בלי להשמיע קול.

אני יודעת את השעה כי כשאני פוקחת עיניים הוא כבר עומד בצד של המיטה ומסתכל עליי, קרוב מספיק כדי שלא יהיה לי סיכוי להעמיד פנים שלא שמתי לב אליו. אני שולחת יד לפלאפון עוד לפני שאני מתיישבת ורואה את השעה.

״אתה נהיה יותר גרוע מיום ליום,״ אני ממלמלת.

רוג׳ר לא מגיב. הוא אף פעם לא מגיב, וזאת כנראה אחת הסיבות שהשיטה שלו עובדת כל כך טוב. פיצי, לעומתו, שוכב על הגב ליד הדלת, כל ארבע הרגליים באוויר, ונראה כאילו אין לו שום קשר למבצע.

אני נשארת מתחת לשמיכה עוד חצי דקה, בעיקר מעיקרון.

הבית שקט, לפחות במונחים שכבר התרגלתי אליהם בשלושת החודשים האחרונים. המזגן בחדר השני מזמזם, רוג׳ר מתנשף לידי, מישהו התניע רכב ברחוב וציפור צורחת מחוץ לחלון על עניין שנשמע לה דחוף מאוד. פעם הייתי שומעת כל אחד מהרעשים האלה בנפרד. עכשיו הם פשוט חלק מהבוקר.

אני מושיטה שוב יד לפלאפון ורואה הודעה שדנה שלחה באמצע הלילה.

זו תשובה להודעה שהיא קיבלה ממני לגבי זה שהבן של אמיר ודפנה הגיע.

מתלבטת איך לענות לה, בהתחשב בזה שהדבר הראשון שעבר לי בראש כשראיתי אותו הוא ׳מי לעזאזל זה החתיך הזה׳.

הוא גבוה, עם שיער חום כהה קצר שמסודר בלי להיראות עשוי, זיפים, עיניים ירוקות בהירות וכתפיים רחבות מספיק כדי לגרום לחולצת טריקו פשוטה להיראות כאילו יש לה תפקיד. בעיקר יש משהו בדרך שבה הוא מסתכל כשמדברים אליו. ישיר מאוד, מרוכז, כאילו בזמן שאת עונה לו הוא באמת מקשיב ולא כבר מתכנן את הדבר הבא שהוא רוצה להגיד. זה סקסי יותר ממה שאני רוצה להודות.

אני פותחת את ההודעה.

שלוש נקודות קופצות כמעט מיד.

אני מחייכת.

רוג׳ר עדיין עומד לידי, שופט אותי בשקט על זה שאני מתכתבת במקום לקום.

״בסדר,״ אני אומרת.

המילה מספיקה כדי להעיר גם את פיצי.

כעבור עשר דקות שניהם קשורים, אני עם קפה ביד, ואנחנו יוצאים.

בתחילת ספטמבר צריך לצאת מוקדם אם רוצים לפחות להעמיד פנים שהאוויר בחוץ נעים. השמש כבר עלתה, אבל החום עוד לא יושב על הכול בכובד שלו. הכביש בהיר וכמעט ריק, ובאחת החצרות ממטרה מסתובבת על דשא שמישהו עדיין מתעקש להחזיק בחיים.

כשעברתי לכאן בתחילת יוני, השקט הזה היה פחות או יותר כל התוכנית. רציתי קצת מרחק מהדירה בתל אביב, שבחודש מאי התחילה להרגיש לי קטנה יותר ממה שהיא באמת, מהרעשים שנכנסים דרך החלון בכל שעה, ובעיקר מהאופן שבו העבודה מתפשטת על פני יום שלם כשאת עצמאית ואין משרד שאפשר לסגור מאחורייך בשש.

ואז ראיתי את הפוסט של שני בפייסבוק. היא וגלעד חיפשו מישהו שישמור על הבית ועל שני הכלבים בזמן שהם בחו״ל לחמישה חודשים, ואני חיפשתי סיבה טובה לא להיות בעיר לתקופה.

זה הסתדר כמעט טוב מדי.

את הדירה שלי סיבלטתי תוך דקה וחצי עד סוף אוקטובר, ארזתי את הדברים שרציתי איתי ויצאתי לדרך.

בית, חצר, אינטרנט טוב, שני כלבים ומקום שבו אף אחד לא מכיר אותי. מבחינתי זאת הייתה עסקה כמעט מושלמת.

החלק האחרון החזיק מעמד בערך שבוע.

״בוקר טוב, רותם.״ רונית שָׁלֵו עומדת ליד השער שלה עם כוס ביד. אין צינור, אין מזמרה, שום דבר שמסביר למה היא פשוט עומדת בחוץ בשבע בבוקר, אבל אחרי שלושה חודשים בגבעת אשל אני כבר לא מחפשת הסבר לכל דבר.

״בוקר אור,״ אני עונה לה בחיוך.

״איך אמיר?״

״בסדר. בעיקר עצבני.״

״כרגיל.״

אני מחייכת. ״זה מה שכולם אומרים.״

״אם הוא עצבני, הוא בסדר.״ היא מביטה בכלבים ואז חוזרת אליי. ״תגידי לדפנה שאני צריכה לדבר איתה.״

״את יכולה לכתוב לה.״

״אני יודעת.״

ברור שהיא יודעת. ״אני אגיד לה,״ אני אומרת.

אנחנו ממשיכים, ואני חושבת שפעם הייתי נשארת עם השאלה למה רונית לא פשוט שולחת לדפנה הודעה בעצמה. עכשיו התשובה כבר נראית לי כמעט מובנת מאליה: היא ראתה אותי, אני ממילא אהיה שם, אז מבחינתה זה טופל.

פיצי עוצר ליד אחת הגדרות ומקדיש לשיח לא מעניין לפחות דקה שלמה. אני מחכה לו בזמן שמכונית עוברת לידנו לאט והחלון יורד. ״רותם, את צריכה משהו מבאר שבע?״ חני שואלת.

״לא, תודה.״

״בטוחה?״

״כן.״

היא מרימה יד ונוסעת.

אני מסתכלת אחריה עוד רגע.

כשבאתי הנה, הדברים האלה נראו לי קצת משונים. לא חני באופן ספציפי, אלא הקלות שבה אנשים שואלים לאן את נוסעת, העובדה שמישהו יכול לדעת שלא היית בבית כי המכונית שלך לא עמדה בחניה, ההודעות שמתחילות ב׳מישהו במקרה׳ ונגמרות בזה שמישהו אחר כבר בדרך לאסוף תרופה, חבילה, ילד או קופסת ביצים.

בהתחלה שמתי לב לכל חדירה קטנה כזאת לחיים של מישהו אחר. עכשיו אני כבר יודעת להבדיל בין הדברים שעדיין מעצבנים אותי לבין אלה שפשוט נהיו חלק מהיום.

פיצי סוף סוף מחליט שהשיח מיצה את עצמו ואנחנו יורדים בשביל שעובר מאחורי הבתים. מכאן רואים את ההרחבה, ובשלב הזה כבר אי אפשר באמת לפספס אותה.

כשהגעתי ביוני, רוב הבתים עדיין נראו כמו אתרי בנייה. קירות חשופים, פתחים בלי חלונות, ערימות חול ומשאיות שנכנסות ויוצאות. עכשיו כבר אפשר לדמיין אנשים גרים בהם.

עשרים וארבעה בתים כמעט גמורים, מסודרים בשתי שורות, מחכים למי שיגור בהם.

פיצי ורוג׳ר הולכים כמה צעדים לפניי, ואני מסתכלת על הבתים החדשים תוך כדי הליכה.

יש משהו קצת משונה במבנים שכמעט הכול בהם כבר נקבע עבור אנשים שעדיין לא נמצאים פה: איפה יהיה המטבח, מאיפה ייכנס האור, כמה רחוקה תהיה הדלת מהכביש, איפה תהיה החצר.

דווקא מי יגור בהם, עוד לא החליטו.

אני יודעת שיש ויכוח. קשה לחיות בגבעת אשל ולא לדעת שיש ויכוח, גם אם לא מבקשים להיות חלק ממנו. אני לא ממש יודעת את הפרטים, וגם לא ניסיתי לברר. זה לא ענייני.

בעוד חודשיים גלעד ושני חוזרים, ואני מחזירה להם את הבית, המפתחות והכלבים וחוזרת לדירה שלי. שלושים ואחד באוקטובר.

בהתחלה אפילו שמרתי את התאריך ביומן, כאילו יש סיכוי שאשכח, אבל לפני כמה שבועות מחקתי את זה.

אני לא זוכרת למה עשיתי את זה.

אולי פשוט הרגיש מוזר לקבל תזכורת למשהו שאני יודעת היטב שיגיע.

כשאנחנו חוזרים, שקית תלויה על ידית השער. יש בתוכה שלוש עגבניות, ארבעה מלפפונים ושני פלפלים, ואין פתק.

אני יודעת ממי זה.

אחרי שאני משחררת את הכלבים בחצר, אני מוציאה את הפלאפון.

יורם עונה כמעט מיד.

אני מחייכת.

אני מכניסה אותן למטבח.

שלושה חודשים הספיקו כדי שאדע מי משאיר ירקות ליד השער בלי פתק ומי, אחרי שמכחיש כל קשר אליהם, ייתן לי הוראות אחסון.

אני מכינה עוד קפה, ממלאת מים לכלבים ומתיישבת ליד השולחן הגדול במטבח עם הלפטופ. מהמקום שלי אני רואה דרך הסלון את דלת הזכוכית לחצר, את הפרגולה ואת פינת הדשא שהכלבים שחקו עד העפר.

הבית של גלעד ושני כבר מזמן הפסיק להרגיש כמו מקום שאני מפחדת להזיז בו דברים. בהתחלה הקפדתי להחזיר כל כוס בדיוק למדף שממנו לקחתי אותה. לא השארתי נעליים ליד הדלת ולא הזזתי כרית בסלון בלי לסדר אותה אחר כך. עכשיו המטען שלי קבוע ליד הספה, יש לי מגירה במטבח שאף אחד לא הקצה לי, והספר שאני קוראת נמצא על השולחן בחוץ כבר שלושה ימים.

זה עדיין הבית שלהם, ואני לא שוכחת את זה, אבל גם הפסקתי להתנהג כאילו אני אורחת שצריכה למחוק כל סימן לכך שאני גרה כאן.

הפלאפון מצלצל. אמא.

אני עונה ומניחה אותו על השולחן על רמקול. ״בוקר טוב.״

״בוקר טוב מתוקית. איך שם הבוקר?״

״נעים יחסית. חזרתי עכשיו עם הכלבים.״

״את באמת נהיית בן אדם של בוקר.״

״לא צריך להגזים.״

אני שומעת אותה מחייכת. ״מה שלום אמיר?״

״בסדר. בעיקר מתוסכל מזה שאף אחד לא נותן לו לעשות שום דבר.״

״זה דווקא נשמע כמו סימן טוב.״

״גם פה הגיעו למסקנה הזאת.״

אני פותחת את הלפטופ בזמן שהיא שואלת, ״הבן שלו כבר הגיע?״

״אתמול.״

״עומר?״

״כן.״

אמא זוכרת שמות. לפעמים אפילו שמות של אנשים שסיפרתי לה עליהם פעם אחת לפני שלוש שנים, ולכן אני לא מתפלאת שהיא זוכרת גם אותו.

״הוא הולך להישאר שם?״ היא שואלת.

״לכמה זמן. עד שהעסק יתייצב, נראה לי.״

״זה בטח יוריד מהם קצת לחץ.״

״כן. יעל כבר החזיקה הרבה לבד.״

אני שומעת מים זורמים בצד שלה, כנראה שהיא במטבח. ״ואיך לך שם?״

״בסדר.״

״אני לא שואלת על העבודה.״

מעבר לחלון, פיצי כבר מצא את המקום שלו מתחת לשולחן בחצר, ורוג׳ר שותה קצת מקערת המים ואז מסתובב כאילו שכח למה הגיע לשם.

״טוב לי,״ אני אומרת.

״כן.״

אני מחכה רגע. ״מה כן?״

״שומעים.״

אין בנימה שלה ניצחון קטן של אמא שתפסה משהו שהבת שלה ניסתה להסתיר. היא פשוט אומרת את זה, ואני נשענת קצת אחורה בכיסא. ״אני חושבת שהתרגלתי.״

״לבית?״

״להכול.״

יש בינינו שקט, מהסוג שאף פעם לא היה צריך למלא.

״מה איתך?״ אני שואלת.

היא מספרת לי על העבודה ועל זה שהיא מתכננת לנסוע לים עם חברה ביום שישי אם החום יהיה נסבל. משם אנחנו עוברות לדברים הרגילים: מתי אני מגיעה לבקר, אם לקחתי ממנה בסוף את התבנית שהשארתי אצלה, ואיפה היא מצאה את הספר ששאלתי עליו לפני חודש.

לקראת סוף השיחה היא שואלת, ״עוד מעט כבר שלושה חודשים, נכון?״

״שלושה בדיוק.״

״וואו. עובר לך מהר?״

אני מסתכלת שוב החוצה. ״האמת שכן.״

יותר מדי, כמעט יוצא לי לומר, אבל אני לא אומרת.

״אני שמחה,״ אמא אומרת.

״ממה?״

״שטוב לך שם.״

אני מחייכת. ״כן. גם אני.״

את רוב הבוקר אני מעבירה בעבודה מהחצר, מתחת למאוורר של הפרגולה. העבודה עצמה לא השתנתה בגלל שעברתי לכאן, וזה היה חלק מהקסם מלכתחילה. הלפטופ שלי, הקבצים שלי, אותם לקוחות ואותם מיילים. רק כשאני מרימה את הראש מהמסך אין בניין שלם בצד השני של החלון. פיצי ישן מתחת לשולחן, ורוג׳ר בוחר דווקא את הריבוע שבו השמש פוגעת ברצפה, למרות שכבר יש לפחות שלושים מעלות.

בסביבות אחת נטע שולחת לי תמונה של סלט קנוי ומוסיפה פרצוף מקיא. מאז ההריון גם חסה מצליחה להגעיל אותה. אני שולחת לה בתגובה תמונה של הכלבים הישנים וסוגרת את הלפטופ.

אני צריכה לעבור אצל הלביאים לקחת כבל ששכחתי אתמול במשרד, ודפנה כתבה לי לפני שעה שיש ניסיון חדש של ריבת שזיפים ושאני ׳רק צריכה להגיד אם כן או לא׳.

אני כבר יודעת שאין אצל דפנה תשובה של כן או לא. יש טעים, לא טעים, מתוק מדי, חמוץ מדי, סמיך מדי, ומה בדיוק הייתי משנה.

בחודש השני שלי פה הפסקתי לשאול למה הדעה שלי מעניינת אותה. כנראה שגם היא פשוט התרגלה לזה שאני בסביבה.

אני נכנסת בלי לדפוק, ורק כשאני כבר במסדרון אני קולטת שלא עצרתי אפילו לבדוק אם מישהו בבית. ״דפנה?״

״במטבח.״

היא עומדת מול שתי צנצנות פתוחות ומושיטה לי כפית ברגע שאני נכנסת. יש לה כתם אדום קטן על גב היד ועוד אחד על החולצה, והשיער שלה כבר מתחיל להשתחרר מהקוקו.

אני טועמת. ״אגסים?״

״מה עוד?״

״לא יודעת. יש פה עוד משהו.״

״זרעי כוסברה.״

אני טועמת שוב. ״כן.״

״נו?״

״טעים.״

״זה לא עוזר לי.״

אני כבר מכירה את התהליך. ״כמעט מושלם, רק חסר הטאץ׳ של הווניל שאת תמיד שמה.״

״זה מורגש?״

אני חושבת רגע. ״כן. קצת.״

״ידעתי.״

״אם ידעת, למה שאלת?״

״לוודא.״

״היא תמיד מציקה לך ככה?״

הקול מגיע מאחוריי.

אני מסתובבת ורואה את עומר עומד בפתח המטבח עם הפלאפון ביד. היום הוא בחולצה כהה ובמכנסיים קצרים, והשיער שלו קצת פחות מסודר מאתמול. כנראה שגם הוא כבר גילה שאין הרבה טעם להשקיע בזה בחום של גבעת אשל.

והוא עדיין חתיך.

״היא לא מציקה לי,״ אני מחייכת.

״אבל היא עושה לך חקירה על טעמים.״

״זו לא חקירה,״ דפנה אומרת.

אני מסתכלת עליה.

עומר מסתכל עליי.

״זו חקירה,״ שנינו אומרים כמעט באותו זמן.

הוא מחייך, והחיוך משנה לו את כל הפנים. אתמול רוב הזמן הוא היה עסוק באבא שלו, בעסק ובמה שצריך לעשות. עכשיו הוא נראה פתאום הרבה פחות רציני.

פאק, זה אפילו יותר מושך.

אני מחזירה את הכפית לדפנה. ״אני צריכה לקחת את הכבל שלי.״

״על השולחן במשרד.״

אני כבר מתחילה ללכת כשהוא אומר, ״מחר בבוקר את פה?״

״כן.״

״רוצה שנעבור מסודר על המערכת?״

״בטח.״

״תשע?״

״מתאים.״

הוא מהנהן. ״מעולה.״

אני ממשיכה למשרד, מוצאת את הכבל ליד המחשב ומכניסה אותו לתיק.

כשאני יוצאת, עומר כבר בחצר, הפלאפון ליד האוזן, מדבר באנגלית במהירות עם מישהו. הטון שלו שונה לגמרי מהטון שבו דיבר איתנו במטבח, יותר חד וממוקד. אני לא מנסה להבין על מה השיחה, אבל מספיקה לשמוע שתי מילים על לקוח לפני שאני עוברת ליד הדלת האחורית.

הוא מרים יד לעברי בלי לעצור את השיחה.

אני מחזירה לו את אותה תנועה וממשיכה.

רק כשאני כבר מחוץ לחצר אני מוציאה את הפלאפון כדי לבדוק מה השעה ורואה הודעה ממספר לא שמור.

אני שומרת את המספר שלו.

כשאני מכניסה את הפלאפון בחזרה לתיק, אני מחייכת קצת.

בערב אני יוצאת שוב עם פיצי ורוג׳ר.

זאת השעה האהובה עליי כאן. החום נשבר סוף סוף, האור נהיה רך, ואנשים מתחילים לצאת מהבתים אחרי שעות שבהן הרחובות כמעט ריקים. ילדים נוסעים על אופניים, מישהו שוטף את האוטו, וריח של אוכל עובר מחצר לחצר בלי שאפשר לדעת מאיפה התחיל.

רוג׳ר הולך צמוד אליי ופיצי, כמובן, חצי צעד לפני כולם.

אנחנו עושים את המסלול הארוך, שמחזיר אותנו אל ההרחבה. הפועלים כבר הלכו, ובלי הרעש של העבודה הבתים נראים אחרת. פחות כמו אתר, יותר כמו רחוב שעוד לא התחיל לחיות.

בעוד חודשיים אני חוזרת לתל אביב.

המחשבה הזאת הייתה ברורה לגמרי כשהגעתי. עכשיו היא עדיין נכונה, אבל באיזשהו שלב הפסיקה להרגיש כמו המשפט הבא המובן מאליו.

בגיל שלושים ואחת כבר בניתי לעצמי חיים שאני אוהבת בעיר: הקפה ליד הבית, האפשרות לראות את דנה בלי לתכנן יום שלם מראש, לקבוע עם נטע לצהריים כי שתינו במקרה באותו אזור, ההליכה ברחובות כשיש אנשים בכל מקום, הדירה שלי והדברים שלי, התחושה שהחיים שלי נמצאים בדיוק במקום שבו השארתי אותם.

כל הדברים האלה עדיין שם, ואני עדיין אוהבת אותם. גבעת אשל לא החליפה אותם ולא גרמה לי לגלות שבעצם אף פעם לא רציתי את החיים שלי.

היא פשוט הוסיפה להם משהו.

רונית ליד השער בבוקר. חני שמאטה את המכונית כדי לשאול אם אני צריכה משהו. יורם והירקות. דפנה שכבר מניחה שאם היא מנסה מתכון חדש, אני אעבור לטעום אותו. אפילו פיצי ורוג׳ר, שהם בכלל לא שלי ויחזרו להיות של מישהו אחר בעוד חודשיים.

פיצי נעצר ומסתכל אחורה כדי לוודא שאני עדיין איתו.

״אני פה,״ אני אומרת.

הוא מסתובב וממשיך, ואנחנו חוזרים הביתה כשהאור כבר כמעט נעלם. ליד הדלת מחכה קופסת פלסטיק, ואת כתב היד שעל הפתק אני מזהה עוד לפני שאני מתכופפת.

״נשאר. קחי.

אני מרימה את הקופסה, נכנסת פנימה אחרי הכלבים ומכניסה אותה למקרר.

את הפתק של דפנה אני משאירה על השיש.